במהלך עבודתי כמורה לתנועה לגיל הרך אני פוגשת ילדים עם קשיים שונים.
קשיים מוטוריים – ילדים שיש להם קושי לעשות פעילויות בסיסיות התפתחותיות כמו למשל לזחול על הבטן, הליכת שש, או הליכת ארבע. ילדים שיש להם קושי בקפיצות (ילד בגיל שלוש אמור כבר לקפוץ ולנתק את עצמו מהקרקע . ילדים שיש להם קושי בטיפוס על סולם, עליה וירידה במדרגות. ילדים שמתעייפים  מהר מאוד. (במקרה ואני רואה שהעייפות שלו חריגה, אני מבררת עם ההורים על הרגלי השינה שלו, ואם הוא ישן מספיק שעות אני מייעצת לעשות לו בדיקות דם לראות האם לא חסר לו משהו , או לברר האם העייפות היא לא על בסיס רגשי, קושי להתמודד עם הוראות , מטלות, פחד מכישלון, חוסר מוטיבציה).
הקשיים נובעים מסיבות שונות כמו טונוס שרירים נמוך (מולד) או חוסר התנסויות תנועתיות (ההורים אינם מאפשרים לילד את מירב התנסויות,  ילדים שלא שכבו מספיק על הבטן בינקות. (גורם לחולשה בשרירי הליבה, שרירי הגב עורף, ידיים ורגליים) קושי שנובע מחוסר וויסות תחושתי (ילד עם רגישות ווסטיבולרית עלול לא לאהוב גני שעשועים, אינו אוהב להתנועע , מעדיף פעילויות שקטות שלא דורשות תנועה חזקה ומהירה , או ילד עם חוסר תחושה עמוקה , אין לו בדרך כלל תחושת גוף טובה , לכן נתקל הרבה , נופל , קושי בתכנון תנועה).
קשיים רגשיים – מפחד להיכשל , ציפיות גבוהות מעצמו לכן לא מוכן להתנסות, חוסר וויסות תחושתי שגורם לאי נוחות בתנועה , לא רוצה למשל שיגעו בו, לא נעים לו עם מגע  באביזרים. פחדים שונים, קושי להתחבר  חברתית. וכו'
קשיים התנהגותיים שנובעים מחוסר קבלת חוקים  וגבולות.  או קושי בוויסות חושי שגורם לילד לחוות את העולם כמאיים ומפחיד, וכאמצעי הגנה הילד שומר על עצמו ומתנגד לדרישות החברה.
כמו כן אני פוגשת ילדים עם עיכוב התפתחותי, עם סימנים שמרמזים שהילד אולי נמצא על הרצף האוטיסטי. 
ילדים שנראים עצובים מדוכאים. (באחד הגנים נתקלתי בילדה בת 3 שנראתה לי מאוד מדוכאת פניתי לגננת , והיא אמרה לי שכבר דיברו עם ההורים, הם מסרבים לשתף פעולה , "אינם מאמינים בטיפולים", "בבית הילדה בסדר גמור", תשובות כאלה  מדאיגות כי כשילד אינו משתף פעולה, אינו מתחבר חברתית, אינו עושה דבר בגן מלבד לעמוד ולבהות זה מדאיג מאוד, וזה נותן הרגשה של אזלת יד וכאב)
כשאני פוגשת ילד שנראה לי שהוא צריך עזרה, אני פונה להורים מסבירה את עמדתי ומציעה לפנות לאבחון במקרים מסוימים או לטיפולים שונים, ברוב המקרים אני נענית בחיוב. אך יש מקרים כמו למשל שאני מבקשת מההורים להפעיל את הילד כמה שיותר תנועתית , לקחת אותו לגני שעשועים אם אפשר כל יום, או להפעיל אותו בבית, נותנת רעיונות שונים איך אפשר לנצל את רהיטי הבית לעבודה תנועתית, התשובה שאני מקבלת , אין לי זמן, או גם אני לא אוהבת להתנועע. כדי לקדם את הילד, כדי לעזור לו להתגבר על קשיים שעור פעם בשבוע אינו מספיק, יש צורך בעבודה יומיומית, לכן אני פונה להורים שייקחו אחריות ויעבדו עם הילד כמה שיותר.
התשובות המדאיגות אותי הן מהורים שאני חושדת שהילד על הרצף האוטיסטי, פה אני לעיתים קרובות נתקלת בהכחשה ובסירוב לקחת לאבחון, "הוא יגדל וזה יעבור לו" כמו גם עם ילד שנראה לי עצוב ומדוכא, סירוב מוחלט לטפל . למשל  באחד הגנים שאני עובדת יש ילד כבן 3  שאינו מסוגל להתמקד בכל פעילות בגן, עיניו מרפרפות ממקום למקום, הדיבור שלו אינו ברור לגמרי והוא מדבר לא לעניין אין קשר בין מילה למילה. הוריו מסרבים בכל תוקף לכל אבחון או טיפול. אינם משתפים פעולה עם הגננת.  ככל שמתחילים לעבוד עם ילד מוקדם יותר הסיכוי לשפר ולקדם את הילד גדול יותר, כי המוח  מפתח את תפקודיו עד גיל שבע, אחרי גיל שבע קשה יותר לשנות דברים. ובמקרים כאלה אני עובדת עצות, אני רואה בזה הכחשה, הזנחה ופיספוס גדול.